אישה עגונה

כאשר הבעל מסרב לתת גט לאשתו, יש בידי בית הדין הרבני סמכויות להטיל עליו סנקציות מסוימות, כלכליות ואחרות, במטרה לגרום לו להסכים למתן הגט. על בסיס החשש שלא יהיה זה גט מעושה, פועלים הדיינים בבתי הדין בעדינות במקרים אלו. לא בנקל יוטלו על הגבר סנקציות וזאת מתוך מטרה שהגט אכן יתקבל מרצונו ולא בכפייה.

בניגוד לכך, במקרה בו הבעל נעדר פיזית ומותיר את האישה עגונה, לא ניתן להטיל עליו סנקציות. כך, גם במקרים בהם הבעל אינו כשיר לכך, בין אם נפל לתרדמת ובין אם הוא אינו צלול בדעתו.

על פי חוק הצהרות מוות (התשל"ח – 1978), אישה עגונה זכאית לבקש להכריז על מות בעלה, על מנת שתוכר כאלמנה ותותר עגינותה, במקרה בו מקום מושבו האחרון של הבעל, או מגוריו האחרון היה בישראל, אם רכושו נמצא בישראל, אם עקבותיו נעלמו בישראל או אם מקום מושבה או מקום המגורים של האישה הוא בישראל. כדי שהבעל יוכרז כמת, על האישה להציג ראיות לשם כך. במידה ואין ראיות למותו, ביהמ"ש רשאי להכריז על כך בהתאם לתניות בחוק.

• ביום שבו נעלמו עקבותיו – אם נספה בשנות השואה (1939-1945).
• שנתיים מהיום בו נעלמו עקבותיו – אם יש סיבה להניח שמת במלחמה, אירוע טבע או תאונה.
• 7 שנים מיום בו נעלם – אם סביר להניח שהוא מת בדרך אחרת ולא כפי שצוין לעיל.

כדאי לדעת, כי לאישה עומדת הזכות לבקש לאתר את בעלה כדי שתוכל לבקש ממנו גט. במקרים מסוימים בית הדין הרבני יכול אף לשלוח שליחים כדי שינסו לאתר את הגבר ויבקשו את הסכמתו לתת גט.